הם יצאו יחד מהלובי. היא סידרה את התיק רגע לפני שפתחה את הדלת, והוא אמר תודה קצרה, כמעט אוטומטית. "בהצלחה," מישהו אמר מאחוריהם, לא ברור למי. הם נפרדו ליד המדרכה. הוא שאל אם היא הסתדרה עם המונית, והיא אמרה שכן, למרות שעדיין לא הזמינה אחת. "נדבר," הוא אמר. היא הנהנה.
כשהמונית הגיעה, היא התיישבה מאחור והניחה את התיק על הברכיים. הנהג שאל לאן, והיא ענתה בכתובת מוכרת. הוא התחיל לנסוע. היא הסתכלה החוצה, על הרחוב שכבר ראתה עשרות פעמים, וניסתה לשחזר את הפגישה לפי הסדר: מאיפה הוא, איפה למד, מה הוא עושה עכשיו. הכול נאמר בנחת, בלי שאלות מיותרות. היא ידעה מתי לחייך, מתי להקשיב, מתי לומר "זה יפה" בלי להיכנס לזה יותר מדי.
בשלב מסוים היא שמה לב שהיא לא זוכרת אם דיברו על משהו שלא מופיע בדרך כלל בפגישה ראשונה. לא היה רגע חריג, לא שאלה שנשארה תלויה באוויר. גם השתיקות היו מהסוג הנכון קצרות, לא מביכות. כשהוא דיבר על הלימוד, היא הנהנה. כשהיא סיפרה על העבודה, הוא הקשיב ברצינות. הכול התנהל כמו שצריך.
המונית עצרה ליד הבית. היא שילמה, ירדה, ועלתה במדרגות בשקט. בבית כולם כבר ישנו. היא הורידה את הנעליים ליד הדלת, הניחה את התיק על הכיסא במטבח, והרתיחה מים. הכוס נשארה על השיש גם אחרי שסיימה לשתות. היא פתחה את הטלפון, לא כי חיכתה להודעה, אלא כי זה מה שעושים. לא הייתה הודעה.
היא לא הייתה אומללה, זאת הייתה הבעיה הכי גדולה. היו לה פגישות, היו הצעות, היו שיחות שהתנהלו בנועם. שום דבר לא השתבש באמת. להפך הכול עבד. אבל משהו היה ממש חסר לה, תחושה דקה, כמעט לא מנוסחת, שמשהו בה נותר מאחור. לא כאב, לא צער, אלא מין עייפות שקטה, כזו שמגיעה כשלא רודפים אחרי שום דבר, אבל גם לא ממש הולכים לקראתו.
הימים שלה נראו ככה כבר תקופה: יום רודף יום, פגישה רודפת פגישה, בלי משהו שמזיז. אין דרמה, אין אכזבה, אין התרגשות. פשוט רצף של ערבים שנגמרים אותו דבר. וזה לא שממש רע לה, אבל גם לא טוב. הכול מתקיים, שום דבר לא חי.
אחרי תקופה כזו היא באה אליי. לא כי קרה משהו מיוחד, ולא כי הייתה נקודת שבר. פשוט כי היא הרגישה שהיא מסתובבת באותו מעגל, והמעגל הזה כבר התעייף. היא תיארה בדיוק את הערבים האלה: פגישות שעוברות בסדר, אנשים טובים, שיחות נעימות, ושום דבר שלא מצטבר לכדי תנועה.
לאט לאט הגענו למסקנה שמשהו פה מאד מעורפל, אם הכל היה ברור סביר להניח שהערב הזה היה נחווה אחרת. לא מטרה גדולה או הצהרה דרמטית, אלא הבנה בסיסית: למה אני באה לפגישה הזו, מה אני מנסה לבדוק, מה אמור להתברר כאן. בלי ההבנה הזו, הפגישה לא יכולה להיות יותר מרצף של דיבורים נעימים. היא מתרחשת, אבל היא לא מכוונת.
וכשלא ברור, נתקעים. לא בגלל פחד, ולא בגלל קושי, אלא בגלל פסיביות. והפסיביות ההיא היא בגלל חוסר ידע, בין אם של המטרה ובין אם של הצעד הבא. וכך, בלי מטרה, אין תנועה. אין למה להתלהב, ואין ממה להתאכזב. הפגישות קורות, אבל הן לא מצטברות לשום דבר. הזמן עובר, ואנחנו נשארים באותו המקום.
אני מכירה את זה מעולה גם מעצמי. אצלי זה לא קרה בשידוכים, אלא במקום העבודה. הכול עבד, הכול התקדם, הייתי במסגרת "נכונה", עם אנשים טובים ותפקיד ברור ולא הצלחתי להתקדם. רק היום בדיעבד הבנתי כמה זמן נשרף שם, רק כי לא היה מי שיעצור ויגיד לי: הבעיה שלך איננה מאמץ את פשוט לא יודעת מה את רוצה ולהיות מספיק עם בטחון לעמוד מאחורי זה.
אגב, בדיוק את זה הסדנה שלי באה לפתור. לא איך להתנהג בפגישה ולא איך "לשפר ביצועים", כל זה יהיה רק אחרי שנעצור להגדיר ולהכיר את עצמך באמת. כי כשיש בהירות גם פגישה פשוטה מרגישה חיה יותר. וכשאין, שום דבר לא זז.
ההרשמה פתוחה כעת ללקוחות האתר.
