אני לא חובבת דיבורים על ההבדלים בין גברים לנשים. יש בזה משהו שמרגיש לפעמים מקבע, סטריאוטיפי, כאילו מסדרים את העולם בשתי מגירות סגורות מראש והדובר מעלה את הדברים כדי לשמור על המקום הנח שלו. אבל כשזה לא בא כדי להגביל, אלא כדי להבין, כשזה לא מונע מאיתנו אפשרויות אלא דווקא פותח אותן, זה הופך להיות כלי חשוב מאוד. בטח ובטח כשמדובר בתקשורת זוגית.
זה לא מתחיל בזוגיות, זה מתחיל הרבה קודם. מחקרים מראים שתינוק יונק מפנה את המבט לאובייקטים, לסביבה, למה שמתרחש סביבו, בעוד שתינוקת יונקת מחפשת קודם כול קשר עין. זה כמובן לא חוק טבע שכל גבר הוא כך וכל אישה אחרת, אבל כן רמז מוקדם עוד לפני מילים, עוד לפני תפקידים, עוד לפני ציפיות, שישנה נטייה מוקדמת מאוד של המוח הנשי להיות מכוון לקשר ונטייה מוקדמת מאד של המח הגברי לפתור בעיות.
הנטייה הזאת לא נעלמת בבגרות, כשקשה לנו אנחנו רוצות לדבר. כשכואב לנו אנחנו רוצות שישמעו. כשאנחנו עייפות אנחנו לא באמת מחפשות עצה, אלא מישהו שיהיה איתנו בתוך העייפות. לא מישהו שיסדר לנו את החיים, אלא מישהו שיישב רגע לידנו בתוך הבלגן (חוץ מהבלגן של הבית, אותו תסדרו כמה שיותר).
ואז הרבה פעמים אנחנו נתקלות בתגובה הגברית הקלאסית, שמנסה לפתור את הבעיה, כי לשם זה קראו לו: אז תלכי לישון, אז תעשי פחות, אז למה לקחת על עצמך כל כך הרבה. מבחינתו זו עזרה. מבחינתנו זה מרגיש לפעמים כמו ביטול עדין. לא כי העצה לא נכונה, אלא כי היא בכלל לא הייתה הבקשה. כי מה ששמענו זה לא "אני רוצה להקל עלייך", אלא "אני רוצה שתפסיקי להרגיש".
וברוב הפעמים אנחנו לא רוצות פתרון. אנחנו רוצות הכרה. שמישהו יגיד: אני רואה שקשה לך. זה באמת לא פשוט. את לא מדמיינת. לא צריך לנהל את הקושי, לא צריך לייעל אותו, רק להיות איתו. במובן הזה, דיבור הוא לא חפירה, הוא מנגנון ויסות רגשי. הדרך שלנו לפרוק, לעבד, להחזיק את עצמנו בתוך עומס בלי לקרוס לבד. וכשאין את זה, משהו עמוק נסגר. אנחנו אולי ממשיכות לתפקד, אבל מפסיקות לשתף. מפסיקות לדבר. מפסיקות להביא את עצמנו באמת. לא כי נהיינו חזקות יותר, אלא כי למדנו שאין מי שמחזיק את הרגש בצד השני.
ויפה לראות את דבריו של הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ''ל (בעל מחבר ספרי ''קהלות יעקב'') כותב אל אברך:
"כיון שמהותה של האשה זה דבור. וכמו שכתוב בקדושין (דף מט:) ''עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, מהן נטלו הנשים תשעה קבין''. ונשים דברניות, כמו שכתוב בברכות (דף מח:), שעקר הדבור גורם לאנשים להתחבר, ולכן האשה מרבה לדבר, כדי שיתחברו עמה, ובפרט בדבור עם בעלה, כדי שבעלה יתחבר אליה ויבין אותה. וכיון שזו מהותה לדבר, ובפרט שהיא רגשית וצריכה להביע לאחרים את רגשותיה ועסוקיה ודאגותיה וחויותיה, צריך הבעל להקשיב לה ולהיות סבלן בשמיעתו את דבריה, אף שאינן מענינין אותו וחושש מבזבוז זמן ובטול תורה, שעל ידי זה מקל עליה"
ונוסיף את דבריו של החזון איש:
"כשהאשה אומרת שהיא עיפה או שקשה לה, אל תתן לה עצות, היא אינה מצפה שתאמר לה לכי לישון או אל תעשי זאת, ואם יאמר לה כן זו טעות עצומה, והיא תאמר אינך מבין אותי ואינך מסכים עם קשיי, אלא כונתה כשאומרת שקשה לה שתסכים עם הקשי שלה, וכן תסכים עם בעיותיה, ואז זה מקל עליה שהיא מרגישה שאתה נושא עמה בעל. ועין להלן פרק ג' אות ד'".
ואם את/ה רוצה לקחת את זה צעד אחד מעבר לקריאה, אני מזמינה אותך לסדנת השידוכים הקרובה שלי. ארבעה מפגשים על תקשורת, הקשבה, חיבור וקבלת החלטות בזוגיות. כל הפרטים וההרשמה באתר.
