"אני מאמינה בחוזה הבלתי כתוב בין בני זוג. אצלנו החוזה נבנה מההתחלה כך שאני האישה הקטנה והחלשה. גם לי היה חלק בזה, אבל עם הזמן לא הצלחתי לשנות את החוזה הזה, ובאמת שניסיתי. היום אני מבינה שההתחלה היא הכי חשובה, אתה לא יכול לשנות אותה אחר כך".
הציטוט הזה לקוח מראיון עם אישה שהייתה נשואה לאדם מפורסם מאוד. היא מגדירה את החוזה הבלתי כתוב ביניהם כתפקיד שעל כל אדם למלא בתוך מערכת היחסים. לפעמים מדובר על הכלים והכביסה, לפעמים על להיות ילד מול הורה, אסרטיבי מול פסיבי.
כשהתחתנתי, קרה לי משהו קטן אבל משמעותי. בעלי התעקש שאנחנו לא נהיה מדי ותרנים. לא ממקום של צדק, לא מריב על עקרונות, אלא כמעט ממקום חינוכי שרואה את הנולד. הוא אמר לי: בהתחלה כולם עם מוטיבציה לוותר, האהבה טרייה, הכול זורם. אבל אם מהרגע הראשון את תמיד זו שתתני — או להפך — זה יהפוך מהר מאוד לנורמה. ואז, ביום שפחות תרצי לעשות את זה בלב שלם, זה כבר ירגיש חריג, כאילו את "מבקשת משהו מיוחד".
הוא סיפר לי על מישהי שהוא מכיר, שהתחתנה בפרק ב'. במשך שנים היא תמיד ויתרה על האוטו ונסעה בתחבורה ציבורית. לא כי מישהו הכריח אותה, אלא כי זה פשוט "יצא ככה". היום, אם היא תרצה לקחת את האוטו — זה כבר לא נתפס כבחירה, אלא כשינוי סדרים. משהו שצריך להצדיק.
הסיפור הזה חזר אליי כשחשבתי על המושג "חוזה בלתי כתוב". הוא נוגע בדברים הכי קטנים ושוליים, כאלה שבקושי שמים לב אליהם. אבל הבעיה היא לא בזה שאנחנו חותמים על חוזה, אלא בזה שאנחנו שוכחים שהוא דינמי. שאנחנו מפרשים הרגל כזהות: לא "זה מה שקורה בינינו", אלא "ככה אני".
אפשר לבדוק את זה בצורה הכי פשוטה: נסי להתנהג אחרת ותראי איך זה מרגיש. לא רק מול אחרים — אפילו מול עצמך. לפעמים נגלה עד כמה ההרגל הפך לזהות.
שבוע שעבר הגיעה אליי בחורה לייעוץ על בחור שיצאה איתו.
"אני לא מתנהגת איתו כמו שאני באמת", היא אמרה.
"ומי את באמת?" שאלתי.
ומי אמר שבזה זה נגמר?
האם זה לא חלק מהעניין המרגש במפגש מול אנשים חדשים, לגלות שגם אנחנו מתחדשים דרכם?
אבל חשוב מאוד לזכור בנקודה הזאת: הדינמיקה היא לא מי שאנחנו, לפחות לא לגמרי. היא בעיקר הריקוד שנוצר בינינו. היא תמיד מערכתית; שני אנשים שמגיבים זה לזה שוב ושוב, עד שנוצר דפוס יציב. אחד מוביל והשני מוותר, אחד יוזם והשני מתיישר, אחד מחזיק רגשית והשני נשען. עם הזמן הדפוס מרגיש טבעי, כמעט שקוף, ואז נדמה לנו שזה האופי שלנו.
בחודש שבט אנחנו אומרים "האדם עץ השדה". לא במובן של עץ מקובע עם גזע אחד שלא זז, אלא במובן של מערכת חיה שמגיבה לסביבה: אור, מים, רוח. לא רק העץ "אשם" בכיוון הצמיחה שלו, אלא התנאים שבתוכם הוא חי. וכשהתנאים משתנים — גם התנועה משתנה.
אולי זה אחד הפספוסים הגדולים בזוגיות ובשידוכים: אנחנו שואלות "מי אני בתוך הקשר", במקום לשאול "מה קורה בינינו". במקום לראות את עצמנו כזהות תקועה, אפשר להתחיל לראות את עצמנו כחלק מדינמיקה, כריקוד שאפשר ללמוד בו צעדים חדשים. וזה לגמרי נותן תקווה לשינוי. לא כדי להפוך למישהי אחרת, אלא כדי להפסיק לבלבל בין דפוס לבין גורל.
ואם משהו פה דיבר אלייך או אליך, הסדנה שלי עוסקת גם בדינמיקות האלה, בשידוכים ובזוגיות. ההרשמה פתוחה כעת ללקוחות האתר.
