אני זוכרת שהיה איזה רגע כזה, בשישי בצהריים בחיפה, כשעוד שבת לבד ורחוק הייתה בפתח והשקט של הבית הרעים ממש, חשבתי שהפחד הקלאסי שלי קצת משנה צורה. פתאום באיזה רגע מוזר ולא מתאים פחדתי שאני מתמכרת לזה. פחדתי שאני כבר לא בתוך הפחד המוכר והלעוס של "אולי זה לעולם לא יקרה", אלא פחד הרבה יותר מאיים: מה אם זה כן יקרה. מה יהיה כשזה יקרה.
בניתי לעצמי חיים. הם לא מושלמים, ויש בהם בורות של בדידות שאפשר לטבוע בהם, אבל הם שלי. יש בהם דעות שנוצרו בלי השפעה של זוגיות, קריירה שנבנתה בדם יזע ודמעות (טוב, בלי דם), וטעם מוזיקלי שלא עבר ועדת חינוך או התפשרות על הווליום. יש בחיים האלו זהות מאוד ברורה ומזוקקת: אני הבחורה שהצליחה לפצח את הסוד של קיום מלא, דעתני וחופשי, גם בלי החצי השני המובטח.
ושם, פתאום יש מקום לפחד מהנורמליות. מהבורגנות המנמנמת. מהעובדה שהרווקה המדוברת תהפוך להיות עוד עקרת בית ואמא כמו כולן.
הייתי מסתכלת על חברות שלי, אלו שהתחתנו בזמן (אתן יודעות מהו הזמן!), רואה אותן בקבוצות הווטסאפ, דנות בכובד ראש בסוג השיעול או בתור לרופא שיניים. רואה איך ה"אני" שלהן לפעמים נשחק לאט לאט לטובת ה"אנחנו", ואיך השאיפות הגדולות שלהן והאמיבציה המטורפת ״הצטמצמו״ לרדיוס של הגינה הציבורית והשעה שבה הילדים נרדמים.
הפחד שלי לא היה מהחתונה, אלא מהיום-יומיים שנה-שנתיים שאחרי. מהרגע שבו אצטרך להחליף את הטורים המושחזים והשיחות על אסטרטגיה ופוליטיקה בשיחות על הגיל שבו שולחים למטפלת. הייתי שואלת את עצמי הרבה האם ה"נורמליות" הזו היא בעצם מכבש שמועך את כל מה שייחודי בנו. האם בשביל לזכות בבית ומשפחה אני צריכה להסכים לוותר על הבחורה הבועטת שהפכתי להיות.
אנשים רגילים לדבר על רווקות מאוחרת כעל בעיה (שלא לומר טרגדיה) שצריך לפתור, אבל יש כאלה שעבורן הדרמה האמיתית היא הוויתור על החופש הפנימי לטובת שגרה של כביסות ושעמום בורגני מזהיר. את הרי רוצה זוגיות, באמת, אבל רועדת מהמחשבה שביום שבו הוא ישבור את הכוס, יישבר גם כל מה שבנית בעשר אצבעות בתוך הנפש שלך.
אני רוצה להגיד לך שמותר להגיד את זה בקול, שאת פוחדת להיות רגילה. שנוח לך מדי במגדל השן האינטלקטואלי שלך, ושאת (כרגע, בטעות) לא בטוחה שיש לך מקום בתוכו לעוד מישהו.
וזהו, כרגע אני רק זורקת את המחשבות האלה כדי שתנהלי עם עצמך דיון פתוח בנושא הזה. אולי יהיה פרק המשך עם פינאלה מרגש, אולי לא:) תעדכני אותי אם את רוצה.
